<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ו</h1>
<h2>דף לח:</h2>
שבוי שנשבה ושמעו בו שמת, בקול בעלמא ולא בעדים, וירדו היורשין לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל ביוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשין לנכסיו וחלקום מוציאין אותם מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם (ע"פ רמב"ם נחלות פ"ז ה"ד ע"ש). וכל עיקר הלכות נכסי השבוי בפרק המפקיד.
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן, כיצד עושין כל המטלטלין יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירושה כדי לעבוד את הקרקע ולהתעסק בה עד שיודע שמתו או עד שיבואו, וכשיבואו השבוי והבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה שהלכה כשמואל בדיני שאומר כן שם, ולמה לא יעמידו בית דין אפוטרופוס לעולם על הכל בין במטלטלין בין בקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהן בני דעת (ע"פ רמב"ם נחלות פ"ז ה"ה) וגם לא ימצאו בקל כמו ליתומים שיש שם מצוה רבה (ע"פ רש"י שם ד"ה אפוטרופא). נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור זיתים למסוק בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות ומניחין דמיהן עם שאר המטלטלין בבית דין ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו שאם ירד תחילה שמא יתלוש אלו הפירות שהם כתלושין ויאכל אותן (רמב"ם שם ה"ו). מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ומה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד מסלקין אותו ואין בית דין צריכין לטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו (רמב"ם שם ה"ח) אלא יעמדו ביד המוחזק בהם (ע"פ רמב"ם שם וה"ט וע"ש). שמעו בו שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין ומניחין אותן אצל נאמן על פיהם ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהא בהן כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבא (רמב"ם שם ה"י). ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון ויאמר זה חלקי המגיע לי בירושתי (רמב"ם שם פ"ח ה"א) ואפילו קרוב מחמת אחי האם אין מורידין (ע"פ ה"ב שם). והר"י פירש דדוקא במקרקעי דשייך למיחש לאחזוקי בקרוב טפי מרחוק אבל במטלטלי מה לי קרוב מה לי רחוק.
<h2>דף ע.</h2>
בפרק איזהו נשך מסיק רבא שמעות של יתומין מוסרין אותם בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם עירעור (רש"י) ויהא איש נאמן ואינו רגיל להיות סרבן מבית דין, ומעולם לא קיבל עליו נידוי ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד (עי' רמב"ם נחלות פי"א ה"א). ואינו מחלק בין קרוב לרחוק וכן כתב רב אלפס (ב"מ דף כ"ב א') בשם רב צמח גאון. ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות (ע"פ רמב"ם שם ע"ש) ואומר שם אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ומדקדקין רבותינו (תד"ה אתא) היאך שקיל ליה שהרי יטעון זה לקוח הוא בידי ואומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו (ב)כלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריחו הדיינין להראות לעדים אם הוא זה. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין ממנו מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד האפוטרופוס שיעמידו להם (רמב"ם שם).
